כשאנו באים לערוך חומר, עלינו לחשוב על הטקסט עצמו אך לפני זה עלינו לחשוב על ציבור הקוראים הנמענים שאליהם יגיע הטקסט. בבואנו לערוך, עלינו לחשוב איך לא לבלבל את הקורא.

לכן, העיקרון הראשון הוא: אחידות בעריכה.

מה פירוש?

התנ"ך הוא הטקסט המקודש ביותר שלנו, אך אין בו אחידות בעריכה, ובגלל קדושתו לא ניתן לערוך אותו ולעשות בו האחדת כתיב. "בעלי המסורה", כך מכונים החכמים שקמו במאה העשירית לרשום הערות על נוסח המקרא. הם עשו זאת לאחר שנבחרו הספרים שייכללו בכתבי הקודש (היום אנו קוראים לזה תנ"ך) ולאחר שנקבע הנוסח הסופי שלהם. כדי לא לפגוע בקדושת הטקסט, נקבע הכלל של קְרִי וכְתִיב. יש מלה שכתובה באופן מסוים (זה נקרא "כְּתִיב", כלומר: כָּתוּב), אך יש לקרוא זאת אחרת (זה נקרא בארמית קְרִי, כלומר: קְרָא). כך נשמר הטקסט המקודש כצורתו, אך יש הנחיה איך יש לקרוא אותו.

ראו דוגמה: קטע מהתנ"ך. (חומר חזותי 1)

אנו מקבלים טקסט שיש לערוך אותו, והכלל הראשון שלנו: אין זה תנ"ך, אין מדובר בטקסט קדוש, ולכן יש לערוך אותו בצורה אחידה. אם כעורך החלטת שהמלה "מינהל" תיכתב כך, בניגוד לכללי האקדמיה, תהיה עקבי ותכתוב זאת תמיד באותו אופן. עורך צריך להקרין שיש לו תפיסת עריכה והוא נאמן לה.

מה פירוש "כללי האקדמיה"?

הכנסת חוקקה את חוק המוסד העליון ללשון העברית (אלול תשי"ג- 1953), וכך קמה האקדמיה ללשון העברית, שירשה את מקומו של ועד הלשון העברית שהקים אליעזר בן יהודה. האקדמיה נקראה לקבוע את כללי הלשון המחייבים את כולנו. בשנת תש"ט קבעה האקדמיה את "כללי הכתיב חסר הניקוד", כלומר: הכתיב המלא. בעברית הנהוגה בכתבי הקדש הכתיב הוא כתיב חסר, ובעלי המסורה צרפו לו ניקוד, כדי להקל על הקריאה. גם בשִירה נהוג היום לפרסם את השירים בכתיב חסֵר מנוקד. עם זאת, רוב הטקסטים הנדפסים היום בעיתונות היומית, בכתיבת מסות, סיפורים ורומאנים מופיעים בכתיב מלא.

כמעט ברוב המקרים מקבלים עליהם הכותבים והעורכים את כללי האקדמיה, ונוהגים כתיב מלא בהתאם לכללים אלו. המעוניין לקרוא את הכללים בפירוט ובצירוף הדגמות מוזמן להיכנס לאתר האקדמיה ללשון עברית.

בתשל"ט פורסמו הכללים בדף "למד לשונך" בצורה מקוצרת (מצורף חומר חזותי 2).

יש מקרים, שהכללים מקשים על הבנת הטקסט ורוב העורכים סוטים מהם. כך למשל, על פי הכללים כשיש תנועת i לפני שווא נח (מִכתב, מִנזר) אין צורך להוסיף י'. אך במלה "מִנהל", למשל, אם ננהג על פי עיקרון זה, קשה יהיה להבחין בין מִנְהָל ובין מְנַהֵל, ולכן רוב העורכים כותבים "מינהל", בניגוד לכללים.

העיקרון השני הוא: תקניות השפה ובהירות

יש לנקוט לשון תקנית בכתיבה. יש הבחנה בין לשון דיבור ובין לשון כתיבה. בלשון כתיבה מוטב לנהוג לשון תקנית.

מוטב להיעזר בספרים העוסקים בתקניות השפה ובשיבושי לשון.

כך הספר "לקסיקון לשיפור הלשון" מאת ראובן סיון, וכן "טעות חזור- לקסיקון חקק לשיפור הלשון" שנכתב ע"י הרצל ובלפור חקק.

קראו על כללי כתיב חסר ניקוד בפוסט ההמשך